(de)fault-lines
—exhibition 6/13 - 7/12, 2019

מיכל גבע, ז'וז'נה סגדי

אוצרת עפרה חרנם

התערוכה de)fault-lines) מבקשת לחקור תפיסות שונות של המושג שבר ואיך מושג זה מתורגם אל הספרה הפוליטית, החברתית והאישית. איזה מענה ניתן לתת לשבר. האם הניסיון לפרק את השבר עדיף מפעולת הריפוי. המושג 'ברירת המחדל', de)fault), מעלה גם הוא שאלות אודות לקיחת עמדה ופעולה אל מול שמירת יציבות מדומה ע״י כניעה למצב הקיים. בעבודותיהן האמניות מיכל גבע וז׳וז׳נה סגדי (Zsusanna Szegedi) בודקות דרכי התמודדות אפשריות למול שסע ופילוג. שתיהן מגיעות ממדינות בהן האקלים האידאולוגי נוטה להשתנות בקיצוניות. גבע נולדה בקיבוץ בישראל ובשנים האחרונות מתגוררת בארה״ב; סגדי נולדה בעשור האחרון של הקומוניזם בהונגריה, חוותה את הקיצוניות של המשטר הסובייטי מחד ואת הקפיטליזם שחדר להונגריה מאידך.

העבודות של גבע וסגדי מבוססות על צילום במצלמת הנייד האישית שלהן. המרחב המוגבל נתפס במצלמה והופך את השטח המת יחד עם חסרונות הטכנולוגיה, לתשתית העבודה. דרך מיצב וידאו וציור סגדי הופכת את הגוף לנוף. דרך צילום היא שואפת לפרק את הגוף וייצוגו מההשפעה האידיאולוגית של הסביבה ממנו הוא מגיע. בכניסה לחלל התערוכה ניצבת הקרנה של וידאו בו סגדי משתמשת בסריקה ידנית של פסל, ראשו של ג׳ורג׳ לוקאץ', פילוסוף מרקסיסטי ומבקר ספרות יהודי הונגרי. את הפסל הוריד הממשל ההונגרי ב-2017 והחליפו בדמותו של סטפן הראשון, מלכה הראשון של הונגריה, פעולה שנעשתה כחלק מניקוי המרחב הציבורי מסממנים הקשורים לקומוניזם. דימוי של הפסל שצונזר וננטש מוקרן על חימר, כמו הוחזר להתחלתו הצנועה בסטודיו האמן. המונומט של לוקץ', כעת חסר בית, משוחזר ע״י סגדי בעזרת רפרנסים דיגיטליים שאספה מהפסל שסולק, מדימויים מהאינטרנט ומזיכרונה. הבית והתצורה החדשים שהיא מאפשרת לפסל המצונזר הוא מדף בגובה המונומנט המקורי. הסריקה של ראשו אינה שלמה ומשאירה סדק או שבר בגולגולתו.

במקביל גבע מתעניינת במבנים העומדים על אדמה בלתי יציבה: מטפורה לשייכות, יציבות, חרדה, אי סדר ואובדן. גבע הופכת נופים מוכרים למונומנטים ומבנים, דרכם ניתן לחוות רגע של כינון או דחיית הזהות הקולקטיבית. בכניסה לחלל ניתן לראות עבודת קולאז' בה היא מחברת בין צילום של גדר על נתיבי אילון לציור הממשיך את פעולת שחזור הנוף. המרחב הופך לתצלום אוויר, הפרספקטיבה ומבט-העל מוכרים לנו מפעילויות צבאיות. כך הופכת גבע את המרחב היום יומי למרחב פעולה אלים. צילומי הפנורמה הכושלים בעבודותיה של גבע מהדהדים נופים מפורקים ורחוקים. כמו מסע חיפוש אחר דבר שלא קיים. גבע עוסקת בנוודות ואובדן בית, בנירמול השבר והכאב המלווה מציאות פוליטית שאינה אפשרית עוד. העיסוק בעבר הינו מדוד ומרוחק והיא מקרבת את הדימויים והרגעים למרחק נגיעה. הצילום הוא מבט-על אל אתר ההתרחשות, פעולה המקבעת מרחק. גבע משלימה את הדימוי על ידי הציור השואף לגשר על הנתק. משיכות המכחול של גבע חזקות וברורות: רוחות של מבנים צפים באוויר, סטרוקטורות אשר תוכננו לשימוש פרקטי, מבני ציבור, חדרי אוכל ומקלטים, המכילים אזכורים של עבר והווה (מציאות וזיכרון).

ציור גדול של גבע יושב על קיר במרכז חלל הגלריה. ניתן לזהות בו מקום ספציפי במרחב הגאוגרפי המקומי. גדר בטון חוצה את הציור ומתפקדת כמסמן של כוח ושליטה. גדר ההפרדה מחופשת למבנה אלכסוני כבד ומפוצל, אשר דרכו ניתן לראות נוף של טבע מפורק, כזה המבטיח לא רק אפשרות קיום, אלא הבטחה לקיום בכבוד.

הפרויקט המשותף מושתת על האזור האפור של הטכנולוגיה, באמצעותו מתרגמות האמניות את חוסר היציבות הבא לביטוי בתוך ומחוץ לגוף. גבע עושה שימוש בצילומים אלו גם כרפרנס לעבודותיה וגם כאלמנטים קולאז'יים בעבודות עצמן. סגדי עושה בצילום שימוש מניפולטיבי ומעוות באמצעות תוכנות מולטימדיה והדפסות תלת מימד. הנופים של גבע יכולים להתפרש כייצוג של שברו של חלום, בעוד סגדי עוסקת בהיסטוריה, בטראומות קולקטיביות, ובהשפעה שלהן על הגוף.

עפרה חרנם